עד הכוכבים

 

יום שלישי, 26.6.2018, 17:32

בית הנשיא, ירושלים

 

"אות הוקרה על שמירת ביטחון ישראל על שם אליהו גולומב יוענק לפרויקט זחליל, אשר בוצע בתעוזה ובנחישות מרשימה, התמודד עם פערי ידע טכנולוגי חסרי תקדים ואפשר קפיצת מדרגה ביכולותיו של צה"ל," קרא נשיא המדינה מעל במה בחצר ביתו. מאחורי שולחן שהוצב על הבמה, מכוסה במפה לבנה ונקייה ועליו סידורי פרחים סמליים, ישבו ראש הממשלה ושר הביטחון. לצידם הרמטכ"ל, שלבש את מדיו הייצוגיים.

קצין מודיעין עלה לבמה ולחץ בחוזקה את הידיים שהושטו לעברו. צלם שהורשה לתעד את הטקס המסווג ידע שלא יוכל לצלם את פניו וּודאי שלא לפרסם את שמו, כמו גם את שמותיהם או תמונותיהם של הנוכחים מקהילת המודיעין.

הקצין מיהר לרדת מהבמה ובידו אות ההוקרה. איש מהנוכחים לא העלה בדעתו ששנה וחצי לאחר הטקס הזה תמלמל כל מדינת ישראל את שמו.

 

פרק 1 

יום רביעי, 29.1.2020, 23:10

חדר המצב, משרד החוץ, ירושלים

 

"הגעתי למשרד החוץ?" שאל קולה של אישה צעירה, או כך לפחות התרשם ממנו מארק. אבל מה הוא כבר מבין בבחורות.

"הגעת לחדר המצב, כן."

"אנחנו צריכים עזרה דחוף! יש ישראלי נעדר, יונתן, יונתן רובינשטיין! הוא יצא לעשות את העיר האבודה ואנחנו לא יודעים איפה הוא!"

"איפה בדיוק את נמצאת?" מארק הניח על השולחן חבילת סוכריות גומי שאכל מהן ופתח על אחד ממסכי המחשב שניצבו מולו את מערכת הדיווחים.

"בסנטה מרתה. בקולומביה. ביום שבת הוא יצא לטרק עם מדריך מקומי ואתמול הם היו אמורים לחזור להוסטל שלנו, והם לא חזרו. אני בטוחה שמשהו לא בסדר, אתם חייבים למצוא אותו!"

הדאגה של הבחורה שהזדהתה בהמשך כגיל רון היתה ברורה ומובנת לו, ובכל זאת, שיחות כאלה לרוב מתבררות כהיסטריה מיותרת של בת זוג לחוצה מדי. מארק היה סבלני, ניסה להרגיע, זה חלק מהתפקיד שלו בחדר המצב או בשמו הרשמי יותר "מרכז המצב", אבל הוא בעיקר קיווה שמשמרת הלילה תעבור חלק. רק שטות כזו חסרה לו עכשיו כשהוא חייב ללמוד למבחן בסטטיסטיקה.

"אוקיי, גיל. אני פותח דיווח."

הוא רצה למלא את טופס הדיווח בזריזות, לסיים כמה שיותר מהר את הטיפול במצב. הוא לא האמין שתואר ראשון במדעי המחשב יהיה עמוס כל כך למישהו כמוהו. בכל זאת, הוא סיים מגמת מדעי המחשב בחשמונאים ושירת בצבא כמתכנת ביחידה שדרישות הקבלה אליה היו גבוהות. אבא שלו התעקש שיתחיל ללמוד אחרי השחרור. וכך, הזמן עד לתחילת הלימודים הוקדש למעבר לירושלים ולמציאת עבודה. לא היתה לו הפוגה של ממש.

"גיל, מה בדיוק הקשר שלך ליונתן, אם אפשר לשאול?"

"אני החברה שלו. ותקרא לי גילי."

הייתכן ששמע צליל של גאווה בקולה של גברת גילי? "יצאתם יחד מהארץ?"

"לא, הכרנו בבוליביה והמשכנו יחד, אבל למה זה חשוב עכשיו? יונתן נעלם ואתם חייבים לשלוח מישהו שימצא אותו, לפני שיהיה מאוחר מדי," גילי דיברה במהירות ומארק הקליד במרץ מבלי להסיר עיניים מהמסך.

"למה את חושבת שקרה משהו? אולי הם עצרו בדרך או שינו מסלול?"

מארק נתקל ביותר ממקרה אחד כזה בארבעת החודשים שבהם הוא עובד בחדר המצב. צעיר ישראלי שמצא זולה עם נגישות קלה לסמים קשים והחליט להישאר בה קצת יותר מהמתוכנן. קורה, קרה, ובטח יקרה גם עוד מיליון פעם. לא למארק, כמובן. הוא לא מאלה שנוסעים לכבוש פסגות ולעשן כל מה שאפשר. זה לא במסלול שהוא כבר נמצא בו. אבא שלו היה הורג אותו אם רק היה מעלה בדעתו טיול כזה.

"זה לא יכול להיות," חרצה גילי בביטחון מוחלט. "הוא אמר שהוא יחזור לפה. להוסטל שלנו. זה מה שקבענו."

מזל שגילי רון לא ראתה את גלגול העיניים שלו. אולי אַתְּ קבענו. אולי יונתן בחר להשתחרר מחברתו הלחוצה. זה מה שמארק היה עושה במצב כזה. וגברת גילי נשמעה די לחוצה. היא הזכירה לו עוד סיבה לעובדה שהוא אוהב בנים. אותם יכול היה להבין.

"בסדר גמור," אמר אחרי שתיקה קצרה שבמהלכה מילא פרטים בטופס. הזמן קצר והסטטיסטיקה חיכתה לו. "אני אקח ממך פרטים ליצירת קשר ונתקדם משם."

הוא סיים לקבל מהחברה החונקת של יונתן רובינשטיין את הפרטים שנזקק להם והעביר דיווח למחלקת ישראלים בחו"ל ולקונסוליה הישראלית בבוגוטה, קולומביה.

הכול לפי הספר.

התרחיש שהוא הניח שיקרה הוא שבעוד ימים ספורים יונתן יחזור להוסטל ויתברר שהמדריך עיכב את הקבוצה באיזו מלכודת תיירים מפוקפקת, או שאולי גברת "תקרא לי גילי" רון תגלה שיונתן פגש מישהי והמשיך איתה לכיוון אחר, הרחק הרחק. גם דברים כאלו קורים מדי פעם, בעיקר בטיולים מהסוג הזה – לא שהוא הבין בטיולים מהסוג הזה – ומשרד החוץ נאלץ להתמודד עם השלכותיהם.

מה יש להם לחפש בחורים הנידחים האלה, ועוד כל כך הרבה זמן, חשב ופסע למטבחון. הוא הכין לעצמו עוד כוס קפה (חזק, בלי חלב ובלי סוכר) ולקח מקופסה עוגייה ארוכה שכבר מזמן שכחה את מוצאה המזרחי. עם כל פסיעה חזרה לחדר שחלקו עובדי חדר המצב, נשרו ממנה פירורים שיצרו מעין שביל, עד שהתיישב בכיסאו.

בתקשורת מצטלם חדר המצב הרבה יותר טוב מהחדר שבו יושבים העובדים ועונים לשיחות טלפון מרחבי העולם. לעולם נדמה שזה אולם דיונים מרווח ומפואר, אך למעשה זהו חדר שבו כמה שולחנות ועליהם מסכי מחשב. גם על קירותיו תלויים מסכי פלזמה גדולים שמשדרים נתונים שונים ושידורי טלוויזיה של תחנות ברחבי העולם.

הוא פתח את ספר הסטטיסטיקה וניסה להתרכז, אך המחשבות שלו נדדו כמו המוצ'ילרים הישראלים ברחבי העולם, שמסננים את המשפחות שלהם ואז מטרטרים את משרד החוץ.

טיולים כמו שלהם אפילו לא היו ברשימת החלומות שלו. אחרי השחרור מהצבא הוא נסע עם האקס המיתולוגי שלו ארז לברצלונה, לשבוע של מסיבות רועשות במועדונים מבוקשים. דווקא בחופשה הזו, בתחילת החיים האמיתיים שלהם, הכול ביניהם נגמר. הם ישבו בבית קפה קטן והולכי רגל חלפו מולם על הרמבלה בלי הפסקה. ארז הציע שהם יחזרו ואחרי חודש ככה ייסעו לטיול בדרום אמריקה, לכמה חודשים, ויקנחו בשבוע מהמם בניו יורק. "בוא נהנה לפני כל החרא הזה," התחנן בפניו, "שום דבר לא יברח לך."

ארז לא הצליח להבין למה מארק חייב ללכת ללמוד. טוב, ארז הוא לא הבן היחיד של ואדים שוורצמן, שחווה את העובדה שמארק לא התקבל לטכניון כאסון לאומי לפחות בסדר גודל של צ'רנוביל.

"כבר נרשמתי ואני מתחיל בעברית באוקטובר," אמר מארק.

"אז תדחה בשנה, מה כבר יקרה?" ארז הביט בו בעיניים מלאות תקווה.

"אי אפשר," הוא ענה בלי לפרט.

"בחיים אין מועד בי"ת," אבא שלו תמיד אומר, "לומדים כשצריך וזהו." לא יעלה על הדעת שמישהו ידחה את תחילת הלימודים בשנה כדי לטייל. בני דודים שלו ברוסיה התחילו ללמוד כבר בגיל שמונה-עשרה והיו לקראת סיום התואר בגיל עשרים ואחת. גם ככה בגלל הצבא צריך לחכות שלוש שנים, אבא שלו אמר. עוד שנה? אין סיכוי.

פאק.

המשמרת כמעט נגמרה ואת רובה בזבז על כתיבת הדיווח על הבחור הצעיר שבטח אכל פטרייה אחת יותר מדי או סתם בורח מבחורה לחוצה ולוחצת. הסיכוי שבאמת קרה לו משהו רע – אפסי.

זו לפחות היתה הסטטיסטיקה.

פרק 2

יום חמישי, 30.1.2020, 20:12

הבית של עדנה ומוסא אברהם, גבעתיים

 

עדנה ישבה במקומה הקבוע במרכז ספת העור החומה בסלון.

על מסך הטלוויזיה נראתה נעמה יששכר יורדת במדרגות ממטוסו המכובד של ראש הממשלה אל אדמת מדינת ישראל. זה בהחלט היה רגע מרגש. מרגש עד דמעות. ראש הממשלה עמד לידה זחוח, לבוש בחולצה לבנה ועניבה אדומה, כיאה למי שביקר ברוסיה. רעייתו עמדה לצידו וחייכה. הכתבת בחדשות חזרה ותיארה את כל מה שנעמה עברה עד לאותו רגע, כולל את השהות בכלא הרוסי הנורא.

עדנה מחתה דמעה כשהביטה בעיני אימה של נעמה. כמה עייפות ניכרה בהן, איזו תחושת הקלה היא בוודאי חשה. הלילה היא תישן סוף סוף והילדה שלה בחדר ליד, בביתה. הצעירים האלה כל הזמן מסתבכים בשטויות, רצתה לומר ונזכרה שאין למי. היא לבדה בבית. המקום של מוסא – בקצה הספה, קרוב לחלון וסמוך לשולחן העץ העגול – היה ריק. שקע בכרית המושב נותר למזכרת.

נותרו שלושה שבועות עד שיונתן ישוב מהטיול שלו הארוך מדי בדרום אמריקה. נכדה הבכור. למרות הגעגוע העז היא הבינה אותו, את הרצון שלו לראות עולם, לצאת להרפתקאות במקומות רחוקים. זה בער בו. הוא בגיל שהכול בוער בו. פעם גם היא אהבה לטייל, או שאולי פשוט נדבקה ממוסא שלה שהכיר כל שביל וכל מעיין נסתר, מרוחק ונטוש ככל שיהיה. הם נהגו לתור יחד את הארץ לאורכה ולרוחבה, בהתחלה רק שניהם, בהמשך עם הילדים ובגיל הזהב עם קבוצת הגמלאים שהיו לחברים. אחרי שמוסא נפטר החליטה שלא תצטרף אליהם. היא התקשתה לראות את הזוגות שהכירה מטיילים יד ביד. מראים זה לזה תמונות משותפות עם הנכדים. מזדקנים יחד. לא. זה יותר מדי בשבילה.

עברו שמונה שנים ארוכות וכואבות מאז ישבו שניהם על הספה הזו, מחובקים. שמונה שנים? לא ייאמן. היא אמנם הרגישה שחלף נצח, אך בכל בוקר הופתעה להיווכח שאינו לצידה. היו ימים שבהם בדידות מילאה את הריאות שלה וכל נשימה צרבה, והיו ימים שבהם היה נסבל. בקושי. מזל שיש לה את יונתן. מזל שהוא כבר חוזר. כלומר, יש לה עוד נכדים. ויש לה שני ילדים. את רונית, אמא של יונתן ושל נעמי וירדן, נכדותיה המתוקות. הם גרים במושב בשרון ובשנים האחרונות עדנה מתקשה לנהוג לשם לבד. היא סולדת מנסיעות לבד מחוץ לעיר, ודאי שלא עם רדת החשכה. אף שלא הודתה בכך בפני איש, ידעה שהיא לא רואה היטב בחושך. יש לה גם את גיא, הבכור ששבר את ליבו של מוסא כשנשאר לגור בבוסטון בסיום הדוקטורט בהיסטוריה. גיא התייאש מהפוליטיקה הקלוקלת ומהחיים הקשים מדי, לטענתו, בישראל. טוב, הוא תמיד ביקר את המתחולל "בביצה הישראלית", כפי שנהג לכנות את המדינה שאבא שלו היה מוכן למות למענה. הוא גם התחתן שם עם דריה ולילדות שלהם קוראים מאיה ותמר.

מרגע שנולד, משהו ביונתן הזכיר לה את מוסא, וככל שהתבגר דמה לו יותר ויותר. המבט בעיניים הכהות, המצח הגבוה, קו הלסת המרובע. טוב הלב שהפגין כלפי כולם. העדינות שנהג בה. הידיים הטובות שידעו לתקן הכול.

אם תישאל, היא תכחיש שהוא הנכד האהוב עליה. אפילו בפני שוש ורותי חברותיה הוותיקות לא תודה בכך. "את כולם אני אוהבת אותו הדבר," היא תאמר. לעיתים נדמה לה שבמיוחד עבורה סידר היקום לנכדה האהוב שירות צבאי בגבעתיים, כמה רחובות מביתה. סוג של פיצוי על האובדן של אהוב נעוריה. המעבר שלו לדירתה החזיר לה את שמחת החיים. ארבע שנים גר איתה. ארבע שנים של אושר. הוא התמקם בחדר העבודה הנטוש של מוסא וחברים באו והלכו, וגם חברות. הבית חזר לחיות וחיוך חזר לפניה של עדנה. אפילו רותי, שתמיד לגלגה שעדנה רואה את החיים כמו סרט קיטשי ורומנטי, אמרה לה שראו כמה היתה מאושרת, ורותי לא תגיד סתם. רותי תמיד אומרת לה את כל האמת, גם אם היא, עדנה, לא ממש רוצה לשמוע.

בשנים אלה הבריח האור שהפיץ יונתן את החושך שנותר עם לכתו של מוסא; ועתה, היא השתוקקה לנוכחות שלו כמו אוויר לנשימה.

לפני כשבוע וחצי שוחחה איתו. הוא התקשר וסיפר בהתלהבות שהוא יוצא לטיול אחרון של כמה ימים, ושגילי, החברה החדשה שלו, לא תצטרף אליו. "היא מושבתת," אמר. "נפלה לה צנצנת על הרגל, סבתא. היא כזו קלאמזי..." יונתן צחק והצחוק שלו הדהד מהג'ונגלים של קולומביה עד לבית שלה ברחוב ויצמן בגבעתיים.

כל הטיול הזה נשמע לה רעיון רע. דווקא עכשיו, כשהוא כמעט בבית. "אוי ויי," אמרה, "היא נחתכה?"

"לא. לא. סתם חטפה מכה רצינית באצבע והיא לא יכולה אפילו לנעול נעליים. מצחיקה. לא נורא, היא תישאר בהוסטל עד שנחזור. זה רק שבוע. בקטנה."

"וזה בסדר, יונצ'וק, להשאיר אותה ככה?" עדנה שאלה בדאגה ורצתה להוסיף – לבד... אם מוסא היה חושב להשאיר אותה לבד באיזה מלון באמצע שומקום, היא היתה נלחצת ובטח מכריחה אותו להישאר איתה. לא. הוא בחיים לא היה שוקל לעשות דבר כזה. מעולם לא טיילה בלעדיו בשום מקום. מלבד כמה סופי שבוע בירושלים עם רותי ושוש לא נסעה לשום מקום בלעדיו.

"ברור שזה סבבה. זה הוסטל עם מלא ישראלים. היא תהיה מוקפת בחברים. גילי תמיד מסתדרת. הכול טוב, סבתא, אל תדאגי."

עדנה הפסיקה עם השאלות. אם תמשיך הוא יגיד שהיא פולנייה, והיא בכלל נולדה בתל-אביב וכף רגלה מעולם לא דרכה בפולין. וגם לא תדרוך. "ומה זו 'העיר האבודה' הזו שאתה הולך אליה?" אם היא אבודה, איך הוא אמור למצוא אותה?

"זה טרק מהמם למקום... אני אשלח לך תמונות כשאחזור להוסטל כי לא תהיה לנו קליטה," יונתן אמר ונפרד ממנה במשפט הקבוע "משוגע עלייך, ספתוש!"

מאז הוא לא טלפן אליה. והיא חיכתה לשיחה ממנו. ציפתה לשמוע את קולו. לפי החישוב שלה הוא היה אמור להתקשר כבר.

היא עקבה אחר התאריכים של הטיול בלוח השנה עם התמונות של הבנות של גיא, שתלוי על מסמר חלוד במטבח. בכל שנה גיא שולח לוח חדש של השנה האזרחית ובכל חודש יש תמונה של מאיה ותמר – כל אחת לבד, שתיהן יחד או עם דריה. ליד לוח השנה, מוצמדות ללוח השעם הדהוי, תמונות שביקשה מיונתן להדפיס לה. כמה צחק כששאלה אותו איך מדפיסים מהפילם של הטלפון.

התמונה האהובה עליה היא זו שלה עם מוסא ויונתן בבר-מצווה שלו. מוסא רזה בחליפה אפורה ועדנה מאופרת בדיוק כמו שאהבה. התלתלים הגדולים של יונתן כמעט הסתירו לו את העיניים ושפמפם קטן בצבץ מעל השפה העליונה. כבר אז מוסא לא הרגיש טוב אבל התעקש לרקוד איתה על הרחבה. כמו תמיד. התמונה הזו היתה שריד כמעט אחרון לחיים לפני.

לפני המחלה.

לפני הסוף.

לפני הלבד.

עדנה חיכתה בדאגה יום נוסף ורק אז התקשרה שוב לרונית.

בכל פעם שטלפנה, רונית היתה בשיחה. כמה היא מדברת הילדה הזו. תמיד עסוקה. היתה מנהלת מוצר באיזו חברה גדולה. עדנה לא הבינה מה זה אומר לנהל מוצרים, אבל הלך לה טוב, לרונית שלה, והיא קודמה שוב ושוב לתפקידים שדרשו ממנה עוד ועוד זמן מחוץ לבית. רונית מרוצה וזה מה שחשוב. כי כשרונית לא מרוצה, הקיטורים שלה תופסים הרבה מקום בחלל ומשפיעים על עדנה, גורמים לה למצבי רוח רעים. כשהיא מספרת לשוש על הדברים שעוברים בינה לבין רונית, שוש אומרת שאמנם תמיד רצתה בת, אבל מזל שנולדו לה שני בנים. בנות זה יותר מדי עבודה. היא כנראה צודקת, שוש. תמיד היה להן קשה, לרונית ולה.

אתמול בבוקר עדנה ניסתה כמה וכמה פעמים עד שהצליחה לתפוס את רונית.

"כבר יותר משבוע לא טלפן," אמרה והביטה בלוח השנה כדי לוודא שלא מתבלבלת. "והוא הבטיח לטלפן אליי תכף כשהוא חוזר מהטיול."

"טרק, אמא. קוראים לזה טרק," אמרה רונית, "והוא בטח יתקשר מחר. עכשיו לילה אצלו."

"אני מחכה שיחזור כבר," שיתפה את רונית. "הוא אמר שהוא יגור אצלי כמה שבועות. עד שימצא עבודה לפחות. יהיה נחמד לבלות איתו."

"אמא, את לא חייבת להמשיך לגור לבד. יש דיור מוגן, הרבה מקומות נחמדים לאנשים בגילך," רמזה לה רונית בפעם המאה.

דיור מוגן זה שם מכובס לבית אבות, ועדנה, גם את ההורים שלה לא הכניסה לבית אבות. מוסא ארגן להם רישיון לעובדת זרה שטיפלה בהם בבית שלהם. היא ראתה איך אמא שלה נעלמת מעצמה עוד בחייה וחששה מהזִקְנָה יותר מכול. גם מהחיתולים, אבל בעיקר מאובדן הזיכרון. מדי פעם, כשלא הצליחה לשלוף איזה תאריך היסטורי חשוב שלימדה מיליון פעם, היתה נלחצת. הכי טוב בבית ובכל מקרה הדיון הזה לא רלוונטי. היא מסתדרת מצוין.

"אני לא עוברת לשום דיור מוגן."

"ומה עם דודה רותי? יש בבניין שלה הכול ואתן יכולות לגור יחד, מה כבר יש לה לעשות עם ארבעה חדרי שינה?"

"בשום פנים ואופן," אמרה עדנה, ולא בפעם הראשונה. "את מכירה אותה, היא חסרת סבלנות לאנשים. היא רגילה להיות לבד והכול חייב להיות בדיוק כמו שהיא רוצה. זה לא בשבילי. וחוץ מזה, אין סיכוי שהיא תסכים לגור עם מישהו בעולם. אפילו לא איתי."

"ומה לגבי שוש? יש לה גם בית גדול," אמרה רונית. "והיא גם לבד עכשיו."

"כל הנכדים שלה שם כל הזמן ולא תהיה לי דקה של שקט. וחוץ מזה, טוב לי פה." אצל שוש בוודאי לא תוכל לגור. איך תוכל לחיות שם כשמוסא קבור מעבר לגדר?

למעשה, עדנה לא באמת חשבה שהיא צריכה להסביר למישהו למה היא רוצה להמשיך לגור בבית שלה. היא לא באמת צריכה להסביר כי היא מחליטה מה תעשה, והיא לא רוצה לעזוב את הבית שלה ולהתרחק ממוסא. לעזוב את הבית שלהם יהיה כמו לעזוב אותו. רונית לא תבין את זה.

"טוב אמא," אמרה רונית עד הפעם הבאה. "אני אהיה איתך בקשר אם יון-יון ידבר איתי. בינתיים תנסי לנוח, טוב?"

"ביי רונצ'ה," סיימה עדנה את השיחה.

למה רונית רוצה שהיא תנוח כל הזמן? למה אנשים חושבים שאם הגעת לגיל מסוים, אתה חייב לנוח כל הזמן? מאז השיחה אתמול בבוקר היא הספיקה לעשות כל כך הרבה דברים, לרבות שחייה של שעה בבריכה מחוממת. לנוח? הדבר הכי גרוע בשבילה הוא לנוח. כשהיא נחה הגוף מתחיל לחרוק. היא חייבת להיות בתנועה. גם לקניות היא הולכת ברגל. בין כה אין שם חניה.

עדנה הביטה שוב בלוח השנה. כבר יומיים היא לא רגועה. היום שרפה את האורז שבישלה, והיא מעולם לא שרפה אורז. מעולם. אצלה תמיד יוצא אחד אחד. שעה היא שפשפה את הסיר עד שהתייאשה וזרקה אותו לפח. כשיחזור היא תבקש מיונתן שיקנה לה אחד אחר. למה לא התעקשה שיוותר על הטיול הזה? למה אפשרה למילות הביטחון שזרק להרגיע אותה? הרי היתה לה תחושה לא טובה מהרגע הראשון. בשביל מה עוד טיול רגע לפני החזרה הביתה? הוא היה מקשיב אם היתה מתעקשת. היא אפילו אמרה את זה לשוש ולרותי כשהן נפגשו בבית הקפה הקבוע שלהן ביום שני.

בינתיים יונית לוי התחילה לראיין רופא על איזה וירוס בסין. הוא טען שזו רק שפעת ושאין מה להתרגש. עדנה ניסתה להיזכר אם כבר התחסנה נגד שפעת. אולי התחסנה בשנה שעברה? היא דחתה את הביקורים בקופת החולים ככל שיכלה. תמיד הרגישה שמנסים למצוא מה לא בסדר אצלה. כאילו שבגיל שבעים וארבע חייבים לצרוך סוגים שונים של כדורים שיתאימו למגוון בעיות רפואיות. היא, טפו טפו, בסדר גמור. לא משהו רציני. ובכל מקרה היא שוחה שלוש פעמים בשבוע בבריכה כבר חמש-עשרה שנה.

צלצול הנייד הבהיל אותה והלב שלה החסיר פעימה. מי מתקשר בשעה כזו?

כולם יודעים שבשעה הזאת צופים בחדשות ואף אחד לא מפריע. זה היה הזמן הקדוש של מוסא. היא פסעה לכיוון הקומודה שעליה נח הנייד שלה בטעינה והופתעה עוד יותר כשראתה על המסך את השם "רונצ'ה". לאבא שלה היא לא היתה מפריעה בשעה כזו.

"רונצ'ה?" עדנה חזרה לכיוון הספה.

"אמא," הקול של רונית רעד.

המילה אמא הספיקה לה. קרה משהו. עדנה צנחה אל הספה. "רגע מותק שלי, אני מנמיכה את הטלוויזיה." עדנה אחזה בשלט ולקח לה רגע למצוא את הכפתור שהיא מכירה היטב. "מה קרה?"

"אני... אמא, את יושבת?"

"כן, מה קרה?" עדנה כמעט צעקה.

"זה יונתן. לא יודעים איפה הוא."

"מה זאת אומרת 'לא יודעים איפה הוא', הוא מטייל למקום ההוא, לא? לאבודה?"

"הוא יצא לטרק אבל לא חזר להוסטל. כל הקבוצה לא חזרה." רונית קינחה את אפה.

"אני לא מבינה. ניסית לטלפן אליו?"

"אמא, תקשיבי לי, הוא לא זמין. יונתן נעלם. הנכד שלך נעלם אני אומרת לך!"

רונית פרצה בבכי. עדנה הביטה ביונית המושתקת מעבירה את רשות הדיבור לחזאי כאילו לא קרה דבר. יונתן שלה נעלם ועולם כמנהגו נוהג. מבלי לשים לב החליקה מצד לצד את טבעת הנישואים של מוסא שהושחלה על שרשרת שענדה על צווארה.

"רפי בטלפון עכשיו עם משרד החוץ וכולם על זה... יש בקבוצה תיירים מכל העולם," אמרה רונית וקינחה שוב את אפה בחוזקה. "בינתיים לא יודעים כלום."

"אני מבקשת שתעדכני אותי בכל דבר. בכל דבר," ביקשה עדנה אחרי דקה ארוכה של שתיקה והחניקה דמעות. "מיד כשאת שומעת משהו תטלפני אליי. אפילו באמצע הלילה."

"בטח, אמא, בטח," עדנה שמעה את רפי ברקע. "נדבר אחר כך. אני צריכה לשלוח תמונות של יונתן למשרד החוץ."

השיחה התנתקה ודמעות התנתקו מעיניה של עדנה אף הן.